פסק-דין בתיק ע"פ 9058-10-11

השופט י' שפסר

1.       ערעור המדינה כנגד סדרת החלטות שניתנו על ידי בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת ר' לביא) בת.פ 12963-06-10, שסופן בהחלטה מיום 25.8.2011, לפיה בוטלה הכרעת הדין המרשיעה שניתנה על בסיס הודאת המשיב בעבירת החזקת אגרופן שלא כדין ומחיקת כתב האישום כנגד המשיב, זאת בטענה כי התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר, כי אגרופן הפלסטיק הקשיח בו החזיק המשיב בכניסתו להיכל בית המשפט הינו "אגרופן" בהתאם להוראת סעיף 186 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: החוק).

ליבת הערעור כפולה: הן לעניין עצם ביטול הכרעת הדין המרשיעה ומחיקת כתב האישום, והן לעצם פרשנות בית המשפט קמא להגדרת "אגרופן".

2.       ראשיתה של השתלשלות העניינים היא בכתב אישום שהוגש כנגד המשיב, ולפיו הואשם כי החזיק ביום 7.6.2010 בכניסה להיכל המשפט באשדוד באגרופן אשר נתפס על גופו, לאחר שהצהיר כי אין ברשותו כלי תקיפה. בתאריך 7.10.2010 הודה המשיב בעובדות כתב האישום והורשע, והדיון נדחה לצורך טיעונים לעונש לרבות קבלת תסקיר שירות מבחן.

לאחר שהוגש תסקיר הממליץ להאריך מאסר מותנה בר הפעלה התלוי ועומד כנגד המשיב בגין עבירה קודמת לפי סעיף 186 לחוק, נשמעו בתאריך 2.6.2011 טיעוני הצדדים לעונש, במהלכן ביקש המשיב להורות על הארכת המאסר המותנה תוך שפירט את נימוקיו לכך שעיקרן נסיבותיו האישיות.

במסגרת הטיעונים הובהר כי המדובר באגרופן מפלסטיק קשיח, שלא היה במעמד הדיון בידי התביעה. נוכח האמור הורה בית המשפט קמא על התייצבות אנשי משמר בתי המשפט בפניו לתיאור האגרופן. אנשי המשמר הבהירו בעדותם כי המדובר באגרופן לכל דבר ועניין (עמ' 6 ש' 5 לפרוטוקול ביהמ"ש קמא מיום 2.6.2011).

בהמשך להתפתחות האמורה, הבהיר ב"כ המשיב כי ההודיה נמסרה נוכח סברתו שהמדובר באגרופן ממתכת.

במצב דברים זה הורה בית המשפט קמא על שמיעת טענות משפטיות מטעם הצדדים לעניין שתי שאלות:

          א. האם אגרופן הפלסטיק הקשיח מהווה "אגרופן" כהגדרת סעיף 186 לחוק;

          ב. תחולת המאסר המותנה - האם חל המאסר המותנה, בהתחשב בכך שהושת בגין עבירת החזקת סכין, בעוד שבענייננו ביצע המשיב עבירה של החזקת אגרופן.

לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים בשאלות האמורות, החליט בית המשפט קמא כאמור ברישא פסק דין זה - למחוק את כתב האישום כנגד המשיב, זאת נוכח קביעתו, כי התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, לפיו המוצג בו החזיק המשיב הינו "אגרופן" כדרישת החוק, וממילא לא הוכח כי ביצע עבירה.

          מכאן הערעור שבפנינו, שבו פרשה ב"כ המדינה, עו"ד ת' גלנטה מפרקליטות מחוז הדרום, כדרכה בהרחבה יתרה ובאופן בהיר וממצה את טיעוניה בדבר ההיבטים השונים הנצרכים להכרעה בסוגיה.

          מן העבר האחר, ביקש הסנגור המלומד, עו"ד בוסקילה, שלא להתערב בקביעותיו ומסקנותיו של ביהמ"ש קמא.

3.      בחינת החלטותיו של בית משפט קמא, מעוררת לטעמנו קשיים שלא ניתן להתעלם מהם, הן במישור הדיוני והן במישור המהותי, המצדיקים התערבות בממצאים אשר נקבעו ע"י בית המשפט קמא ובמסקנות הנובעות מהם. בנסיבות אלה דעתנו היא כי יש יסוד לערעור נשוא הנדון.

4.      ראשית במישור הדיוני: החלטתו של בית המשפט קמא בדבר ביטול כתב האישום, ניתנה, כך נרשם בתחילתה, על פי בקשה בהתאם להוראת סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982. 

אין צורך להזכיר, כי סעיף 94 הנ"ל עניינו רק במצב דברים בו חזר בו התובע מאישום, לפני או אחרי תשובת הנאשם לו (לפי ס"ק (א)), או בהסכמת התובע לביטולו (לפי ס"ק (ב)), וקובע את התוצאה הנובעת מכך בכל אחד מהמצבים.

 בענייננו לא זו בלבד שהתובע לא חזר בו מהאישום ולא הסכים לביטולו, אלא אדרבא, ההיפך הוא הנכון - הן מפרוטוקול הדיון מיום 20.6.2011 והן מזה של יום 12.7.2011 עולה, כי התביעה התנגדה לכך נחרצות. בנסיבות אלה לא ברור מכח מה דן בית המשפט קמא בבקשה עפ"י הסעיף הנ"ל וברור שלא יכול היה להורות על ביטול כתב האישום במסגרת האמורה.

די היה בכך כדי לקבל את הערעור. 

5.      ואולם, נראה לנו בכל הכבוד הראוי, שעל אף הניתוח המעמיק והמעניין לכשעצמו שעשה בית המשפט קמא בפסק דינו לעניין פרשנות המונח "אגרופן" עפ"י החוק, הרי שגם בהיבט זה - היבט המישור המהותי, נפלה שגגה מלפניו, המצדיקה את ערעור המדינה.